עצות מבני תמותה

אם כל הרוחות היו בי ורק בי אזי השמיים היו ורודים בחיוורונם. אמרו לי, אם זו הדרך אז צעד בה בבטחה ואל תביט אחורה, ואכן לא הבטתי אחורה, אך קדימה צעדתי מירושלים ועד תל אביב ובחזרה. ידיים קטנות כשל נערה עוטפות אותי משנות השמונים והן שלי ורק שלי שלא כמו הרוחות מתחילתה של הפסקה המתגלגלת ומתארכת ללא כל צורך ועניין מיוחד, הרי כל באי עולם פוקדים עכשיו בתי קפה מדומים בצורת אוטובוסים ונוסעים רחוק אל המקום הטוען לכתר ובו יקימו מזבח כעובד אלילים מתקופת הברונזה, ואני, מה איתי והמזבח אתם שואלים, השמיים הכחולים הולמים את צבע עורי אך לא את תוך תוכי, אהבתי הגדולה לכחול כחול הזה עוד תמלא ספריות ותרווה סטודנטיות צעירות שיכתבו עבודת גמר או סמינר במדעי הברד והשלכת. ככה זה כשמקבלים עצות מבני תמותה, לא תמצא את דלת הסתרים המובילה הישר אל צחור זרועותיה של השכנה שעייפה ממרוץ אחר העושר והאושר ועד עצם היום הזה, היא תולה כביסה ומבקשת בעיניים את הוורוד שבשמיי ואת כל הרוחות והכשפים שעוד ממתינים לבוא הנבואה המתירה את כל אותן הדקירות בלבה הרך, היושב עכשיו בפינת קפה בירושלים, לא בתל אביב עם כל המי ומי, בירושלים עם כל המה והמדוע, מתמזגת כאור אל חושך בשמש התשוקה הלבנה ועולה לאוטובוס חזרה למקום שלא הייתה בו אף פעם.  

המדרגות

המדרגות עליהן עליתי בדרך לבית הספר נבנו על ידי פועלים. הפועלים לא הכירו אותי ואני לא אותם. המדרגות שכחו אותי ואני לא אותן. עכשיו הן מטפסות על גבי, על עיניי, יוצרות שתי וערב עליות וירידות במורד גופי בעליות והירידות של חושי, כמו בציור של אֶשֶׁר. יש לי חדר גדול בביתי ובו תמונות של מדרגות שצילמתי, כמו שתולים תמונות של אבא, אמא, אחים, אחיות, ספסלים, מדרגות.

העת החדשה

באה לה העת החדשה ואחרים יאמרו הישנה, לאחר מכן כבר לא יזכרו מתי חלה אותה תקופה. אם בכלל הייתה. נגנזו ספרי ההיסטוריה של הזמן. מלחמות גדולות באות על עמים ומדינות, מחריבות ומוציאות את מיץ התאווה מראשי הלוחמים ואת המוזות מעטי סופרים ומשוררים. ככה זה בעתות של שלום, בעת החדשה, הזאת למשל, בה אני חי, שנקראת חדשה ויש שיאמרו ישנה, הכל (וכשאני כותב "הכל" אני מתכוון רק למקום המצומצם של עצמי וסביבתי) מסכימים כי ישנה נוסחה מנצחת שיכולה להביס את הרוע, שיכולה אחת ולתמיד לומר על האכזריות - ישן, על השלום - חדש. על האדם – בהמה. אותה נוסחה נמצאת עכשיו בראשי מנהיגי עמים ומדינות שהסתלקו מן העולם הזה.

רומנטיקה חקלאית

פַּחַד גָּדוֹל הוּא לָשֶׁבֶת וּלְהַבִּיט סָבִיב

בִּשְׁנַיִם. כְּמוֹ זוּג צִפֳּרִים קְטוּעַ כְּנָפַיִם

הַמְּנַסֶּה לָצֵאת מֵעֵבֶר לִתְמוּנַת הָאָבִיב

פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁנִּתַּן סְתָם לַעֲצֹם עֵינַיִם

לְשַׁקֵּר בְּעוֹלָם רָחוֹק וּלְשַׁכְנְעוֹ בְּכֹחַ

פַּחַד גָּדוֹל מְשַׁתֵּק וּמַקְפִּיא דָּם הִרְהוּרֵינוּ

רוֹכְבוֹת אוֹפַנַּיִם חוֹצוֹת כְּרוֹקְמוֹת שְׁתִי וָעֵרֶב תְּפִלָּתֵנוּ

אֶת וַאֲנִי מְבַקְּשִׁים עָתִיד כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ.

לְעִתִּים מִתְעוֹרְרִים טֶרֶם זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ

לִפְנֵי רַעַשׁ מְנוֹעֵי מְכוֹנִיּוֹת וְאוֹטוֹבּוּסִים

בִּזְמַן שֶׁהוֹפֵךְ הָרָקִיעַ מִשָּׁחֹר כֵּהֶה לְשָׁחֹר בָּהִיר

אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת תְּשׁוּבָה אַחַת שֶׁאֵין בִּי

עַל מֵאָה שְׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּי. כָּךְ שׁוֹתֵל אֲנִי עֶצֶב

בִּשְׂדוֹת עֵינַיִךְ, כְּחַקְלָאִי הַמַּמְתִּין לְעוֹנַת הַגְּשָׁמִים.