בַּת הָרַב לֹא יָדְעָה אֶת שְׂפָתִי.
כְּבָר עַלְמָה הָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁל הָרַב הַגָּדוֹל בִּקְהִלָּתוֹ.
וַאֲנִי, בְּהַשְׁלָמָה, לֹא יָדַעְתִּי אֶת שְׂפָתָהּ.
אָז הִקְרַבְתִּי מְעַט כְּדֵי לִרְאוֹתָהּ בְּגֹדֶל טִבְעִי,
לִבְחֹן חֶלְקֵי גּוּפָהּ וּנְעִימַת קוֹלָהּ,
וְעוֹד קְצָת, בִּזְהִירוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָחוּשׁוּ בַּמְּזִמָּה
נִרְקֶמֶת וְעוֹלָה עַל גְּדוֹת הַנִּילוּס וּמְצִיפָה.
בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מְשַׂכֶּלֶת רַגְלָיהָ הַמְּלַטְּפוֹת עֵינַי בְּמֶגֶד,
הַגְּלוּיוֹת לְעֵלָּא, וּבוֹהָה בָּחֲשֵׁכָה.
מִתְיַשֵּׁב לְצִדָּהּ, שׁוֹאֵל גּוּפָהּ בִּשְׁלוֹמָה,
הִיא אֵינָהּ מְבִינָה. שְׂפָתָהּ עוֹד רְחוֹקָה. רַק בָּהֶמְשֵׁךְ,
יָדַעְתִּי צִיבְחַד שִׂפְתוֹתֶיהָ הָרַכּוֹת כְּשֶׁיָּצְאָה
לְאוֹר בֹּקֶר זוֹהֵר שֶׁהִלְקָה בְּחָזְקָה.
וְהִיא אֶת שְׂפָתִי אֵינָהּ מְבִינָה
וְאֶת שְׂפָתָהּ לוֹמֵד אֲנִי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
