שיר למלחמה

שיכונים רזים בעדשות המשקפת
נראים כגושי אבק המצטבר
מתחת למיטתי נטושת האהבה.

ואחלום על
רובים מלוטשים ומשומנים בקפידה
סדורים שורות שורות במעבר הגבול
למרחב התופת שנצבע כולו אדום.

ואחלום על
רכבים משוריינים מבשריי קץ השלום
דוממו מנועים ופלטו את חיילי הקרב
אל אדמת הרוע הצפוי לבוא, אלינו.

ואחלום על
עשן סמיך מתמר מעל מרחביי ארץ אהובים
מסתיר נופו של הים שעמעם כאביי נפש
עזים של אלפי הנשמות - משני צידי הקרב.

ואחלום על
מצביא אפוף כריזמה על גבעה נישאה
מביט במשקפתו אל אותם מרחבים טבועי
יגון חרדה צער ופחד, והלאה ממשיך.

ואחלום על
ארונות קבורה מסותתים ודגל הלאם עטפם
שורות שורות ברחבת הגבעה הנישאה
יוטמנו על אותה אדמת ארץ אהובה;
גדושה, יותר מתמיד, באוהביה.

ואתעורר;
שוב עולמי הלבן נגלה אליי;
כשמבטי שואל למהות יופיו הנאצל
אדע מה להשיב.

ורגעי הבדידות המזהרת

1.
והשירים ששרנו באותו ליל;
והעלמות הסדורות נעימות סבר
לפנינו, נוהרות בעדני השמש
היוקד, אלינו ברינה יצאו.

וההרגלים הישנים להם סגדנו;
ביופי והוד נשאנו שמותיהם על גבנו
כאבני דרך במעגלי הזמן הטרוף.

והחשדות בהן חשדנו, מעולם
לא נחשדנו כפי שאנו, בהם,
חשדנו. ונאבד בדרך אליה, המטרה,
כי נחשוד.

והמגרשים הישנים אשר לא עוד עימדנו;
ולא נתנו שרת לרכי
העולם אשר לא חפצו בדבר
מלבד האלקטרוניקה הממוחשבת
של רוח ההווה.

והכלולות והגיטין בשורם שמענו;
ולמלאכה השגורה יצאנו כבכל יום.
וזיכרון בצהלולים וקולות הרן שנשפכו
בזרם הנוזל היקר; ולהם לא עוד.

והנחמות בהן התנחמנו;
שגורות הן בפינו כשרצינו כל כך
להאמין בחסדן, וידענו שלא כך
הדבר.
אך התנחמנו.

2.
והזיכרונות המיותרים בעתות משבר;
באשר אלך אזכר בהם; הזיכרונות
הטרופים מכל, וארצה להיות במקום אחר
השייך לעבר, בו לא חייב אני;
ועל פי כן – לכוד קסם הוא.

והאהבות והשנאות שהציפו ליבי;
דרשו את מרכז הרגש ונפשי, בהתאמה.
את האהבות זנחתי, השקם וערב, ואת השנאות טיפחתי,
באהבה יתרה.

והאמונות והשקרים אשר אשמע,
מאותם פסחי דעת ובינה;
מהם אסתתר בשיטתיות מאלפת.
ואתבייש במשמע אוזניי ובהיחבאי.
אך אתעודד מאור הבינה שמפיצים חכמי
האדם על דעתי; חכמי ההתפלפלות.
תודה להם אומר, ולא אמן.

ורגעי הבדידות המזהרת;
אתהה ואבהה אודות נפשי הנכאה
על לא עוול בגופה השקוף.
ואצטער על כך, ואשקה
שורשיה השקופים במיטב
שירת האוקיינוס ונשות האוקיינוס בהן פגשתי.

אלפיים משרתים יפנים

ביום בו התבשרתי לדעת
שבעתיד לבוא יהיו לרשותי
אלפיים עבדים יפנים;
נרגשה נפשי.

ואת פגמיי הסדוקים
יכולתי לשאת
בשנות חיי
עטוריי הוודאות;

שיר אהבה לנחלים

יצאתי לנשום אוויר צח לאחר לכתה.
מצאתי בחושך ידיד נפלא כשלא
היה עם מי לחלוק את האביב והסתיו.

הרוח ליטפה ועזרה למימי הנחל
לזרום לכיוון הים ולהשמיע קול
עדין של שלווה
וחום.
אך אהבה, בשבילו, לא הייתה לי.

רעש התותחים מבקרים לעיתים
כפי שחברי נוטה לבקר, ובשני
המקרים לא נרתעתי רק חששתי
לגורל האחרים שעוד לא מכירים
באסון הנורא. האסון האפשרי כל כך.

פסק זמן

אז לקחנו פסק זמן קצר
מדברי הרב השגורים
ועברנו למרגש המשחקים.

התוצאה הייתה 47-34
לטובת הקבוצה השניה.
תקוותינו בבור האדמה.

הרגשנו רע;
חזרנו לרב וביקשנו ברכת הצלחה.

הוא מלמל מספר משפטים ארוכים
שלא הצלחנו להבין
וענינו - אמן!

חזרנו למגרש המשחקים.
התוצאה הייתה 68-42
לטובת הקבוצה השניה.

מעולם לא כעסתי כל כך
על ההגנה הרשלנית שלנו.

שמות

אני יכול למוצא
בכך טעם נפגם;
להעניק שמות לדמויות
שאני כל כך
רוצה לאהוב.

אין לי את הסמכות מוסרית
להמיט אסון על דרכיי האדם.

כמיהה לֵאוקיינוס

בקשות שלא העזתי לבקש
חוזרות ומשכינות בי את הדממה
שלעולם לא אכחיש.
בנסתר ובנחבא אשב
והגה שבפי נותר דום.
אטמון בקרקעית האוקיינוס - שם, באצילות שוכנת אהבתי.

ובאותם ימים שדבריי יצאו
מפי בחוסר חפצי, ארגיש אחד מהם;
הנוקשים על אדמות הקודש
הנודעות ולוחשים לה דברי-מה
מיסתוריים, אשר בעזרתם נושאים
הם את חבלי הסבל והמדון;
על גבם, וכפופים הם - ללא האוקיינוס.

בין רגע אחצה ואכבוש רצוני המר.
בקשתי תהפוך לאותה
בקשה נודדת.

וכפופיי הגב ידעו פניה;
אך נמרצות יכחישוה.

וכך, אחפוץ לרחוץ במיימי האוקיינוס,
אך לא אשתכן בליבו.
כפי שאיני עושה זאת עתה.

עם השנים - זה נעשה לבדיחה

שמתעי על אותם סיפורי גדיעות הגפיים
מאפריקה הרחוקה כל כך, ואטמתי אוזניי
ברגעים שבהם בחרתי לעשות כן, ונמטתי לכיוון
הדלת שנתרקה בעצמה.

שבטי חכמה עתיקים אשר נשבו
בקסמיי אבותיהם לשווא; קיבלו על
עצמכם את חכמתם המסוכלת.
ובחרבות ולפידי אש עשו מלאכתם
הקדושה, לעיניי רכיי הכפר. חסרי ההבעה.

פרעונים ובניהם רכובים על סוסי פרא
לפני אלפי שנים, לא ישמעו,
וגם אם היו שומעים, לא היו אוטמים
אוזניהם למשמע הפלצות השבירה, ותחדור
בליבם, ותשקוט שם לעד.

צמד בדרנים מהמאה העשרים יבנו מערכון
שלם ואלגנטי על אותם פרעונים ואותם מחשבות
שלא העזתי לספר אודות בשלמות יתרה
מדי.
ועם השנים - זה נשעה לבדיחה.

המדף

1.
המדף הקטן שנח אצלי
בפינת החדר, לא ריתק
ולו אדם אחד בחודש
האחרון.

ובמיוחד לא אותה.

2.
הדברים שנחו על המדף
הפניתי, לא הנידו רגשותם
של אותם חלשים שביקרו
כאן - פה.

ובמיוחד לא אותה.

3.
הסתכלתי במדף
עושה את מלאכתו
הנאצלת. והסתכלתי
על אותם דברים
שקיבלו משכן של
כבוד בנאמנות.

היא, ורבים כמותה,
מעולם לא יבינו מדוע
אין כזה דבר - אלוהים.

מה לעזאזל

אני לא מצליח להזכר
בפעם האחרונה שגרמתי
לאשה כל כך יפה לתהות:

"מה לעזאזל אני מדברת"

היה נחמד אילו הייתי
נזכר בפעם הזאת.

מבוך

פגשתי בחורה מבוך.
למבוך הזה
היו הרבה
יציאות;
שאף לא אחת מהן
הובילה למקום שנראה
לך
נורמלי.

לחיות ככה

לעיתים אחלום לחיות באותה צורה
שחיו אנשים אחרים בתקופות אחרות,
רחוקים ממני שנות נצח וכל כך
קרובים למיטתי ברגעים שהשמש
עולה; ולא אכתוב שזהו "יום יפה",
רק מפני שלא ירד גשם.

לאכול ארוחת ערב במסעדה, לא יוקרתית
במיוחד - אבל פריז. להזמין יין, כמו
שהמינגוויי נהג להזמין ולכתוב על זה
בספר האדום שהודפס מחדש בשנת 2008.

ואז ללכת לעוד מסעדה - להסתכל על אחרים אוכלים.
ואז למסבאה - לשתות משקאות אמריקאים.
ואז לבית בושת זול - לסגור את היום בחוצפה.

השמש בצד השני, ואתה נזכר בארוחת הערב
ואתה לא כותב שזאת הייתה "ארוחה טובה".
מנסה להשתייך לעולם הבודד הזה במלוא
העוצמה כשאתה נשאב לתוכו בעיניים עצומות.
זה יכול להיות נהדר, לחיות ככה.

ואז, ברגעי בדידות נשגבים, כשאתה משאיר את החברים
שהיו כל כך מכונסים בתוכך בשעות האחרונות מאחור;
אתה מגיע למלון ומגלה שהשוער ישן.

תמיד אחלום לחיות באותה צורה
שחיו אנשים אחרים בתקופות אחרות,
רחוקים ממני שנות נצח וכל כך
קרובים למיטתי ברגעים שהשמש
עולה; ולא אכתוב שזהו "יום יפה",
רק מפני שלא ירד גשם!

פסנתרן ומלחין

אהובה מעבר לים;
פסנתרן ומלחין.
אהובה הנסתר מעבר לכפר;
אינו מלחין ואינו פסנתרן.

אהובה מעבר לים;
דמעה הזיל מעינה.
אהובה הנסתר מעבר לכפר;
דמעה לא הזיל מעינה.

לא אשתומם מכך
שלעד, תרצה היא;
את אהובה מעבר לים.

התמכרות בדיעבד

קיימת בי נטיית התמכרות;
לאותן בחורות, שיודעות
לומר את אותם דברים
שאני רוצה לשמוע;
אך לא ידעתי שאני רוצה בכך.

קטע קצר משיחה ארוכה יותר

"למה אבל? אתה אוהב לביות בודד?" היא שאלה אותו.
"אנשים בודדים לא רוצים להיות אנשים בודדים" הוא ענה לה.
"אז למה הם בודדים?"
"הם לא יכולים לחיות אחרת"

דחיסה וצבירה

שנים של דחיסה וצבירת
תוכן אל תוך הבּוֹידֶעם;
יגרום לך, אולי, באחד מן הימים
לרוקן את המטען בערגה;
אל אותו מקום שמשווע לבואו.

בהמתנה לרופא

הייתי בחדר ההמתנה לרופא
כשרק בחורה יפה אחת הייתה
שם. היא הסתכלה עליי פעם
אחת, ואז עוד פעם אחת.

על אחד הקירות הייתה תמונה.
בתומנה היה שלט באנגלית:

Better Have Pains of Peace Than Agonies of War

בחנתי את המשפט בזמן שהיא בחנה אותי.
תהיתי כמה אנשים עברו
בחדר ההמתנה הזה
ותהו, כמוני, לגביי
טיבו הלוגי של המשפט.

אל המודרניזציה

אל המודרניזציה נוצר בצלמו
של האדם האדם החושב, אי שם
במאה ה-19.

אלים רבים נבראו
משחר האנושות:
חכמים
פיקחים
שמנים
רזים
נואשים
נוקמים
שורדים
כל יכולים יותר
וכל יכולים פחות
א-אנושיים יותר
וא-אנושיים פחות
בלתי נראים יותר
ובלתי נראים פחות

שלא כמו אל המודרניזציה,
האל שנברא התרשל בתפקידו
והבין הוא זאת ברגע שפילוסוף
הולנדי תפס אותו על חם;
מנסה לכוון את מסלול כדור הארץ.

המגיפה

ולא אראה את אותה סכנה חוברת
לקבוצות זוטא בחבלי התרעומת.

ולא אראה סימני לידתה, אף כי
מייסרים הם ובארגמן עז צבועים.

ולכל, לכאורה, נראים.

ולא אראה כי דיווחו לי אותם נזעמים שוטים,
אשר התיימרו לדעת יותר מאשר
האחרים; להם בזו ושמותיהם נסקלו
בצדקת המלומדים.

האחרים שרצו דרכם לפלס
אל תהילת עולם, אל ספרי
הבינה העתידיים - כשכתר
המלכות ותבונה לראשיהם;
בינות חבלי המגור, המדון, הרוע וההשמדה הנבואית.

ולא אראה, ואתכחש, ממפלות הרס
וחוליי העבר העקוד מראשו ועד גפיו.
ואתן לה, לאותה מגפה נוראה - במת עולם.
אתן לה לפרוח, ואשבח פועלם של
אותם האחרים הרוצים לעמוד מול ההמון
השבדי; ויריעו להם כמושיעי האדמה, האדם. האנושות.

ולא אראה כי לא ראו הם כי הלמה היא בליבם;
אותה מגיפה שחדרה לליבי לא מכבר.
וזאת אראה; ואוני דל מלפדות את נדריי ההבל.

ואותם מבקשי הפרסים
התהילות וההוקרה ההיסטורית;
נאלמו הם לנוכח המגיפה - שבזה לחוסר הכרתה.

אובדן

הרגשתי באותו יום
חי ולא מת.
לא ארגיש עצמי מת;
רק מפניי שלא הצלחתי להשלים עם
אובדן מחשבה זו.

שיר אהבה קצר לאנבל

שיר אהבה קצר לך כתבתי;
אנבל.

מיומו הראשון בו ידע מוחי,
מה רך הוא דיוקנך.
נכלאתי שבוי כעובר ברחמך,
משווע לפרוץ אל מפתנך
ולפגוש בך; אנבל.

אוי אנבל בלכתך לא אחפוץ
ובעומקך בליל חורף קריר,
אשמור הגיגייך לפותים
סביב צווארי הנאנק
לאהבת רוחך; אנבל.

האישה היפה הזאת

האישה היפה הזאת;
מולה נעמדתי. אך מולי, לא עשתה כן.

וידעתי.
ידעתי שאותה אישה יפה, יכולה לאהוב אדם כמותי.
יכולה לארוז מזוודה ולטוס אל אהובה הדל אמצעים,
רדוף כיסופים לעדנה שאינה, רק כדיי לשמוע את אותן
הזיות הטרופות בו.
יכולה היא לקטוף תפוח זהב, ואחד מפלחיו
להשאיר בפינת מקום - שאהובה יגיע, יאכל גם הוא.

וידעתי.
ידעתי שאותה אישה יפה, בעולם אחר
עם החזות השונה והמילה החדה בפי.
ידעתי אז,
שתהיה היא שלי.

עלומים

דבריי אלו היו לאותו אדם שלא
מוכן לשים תקוותיו בסלסלת
העלומים.

טוב לו לאומן לחפש את אדרת עבודתו
בעבודתם של העלומים והחבואים מבין היוצרים.
אותם עלומים שרוחו יצאה לרחשי ליבם
שנשפכו והתגלו לכמוסים, לנסתרים.

במפתן תהילת ההמון לא דרכו;
ואתה - הרחק ליבך מכובשי הפסגות,
כי רחשי ליבם, שייכים לעבר, שפרוץ הוא להמון.

אם בקולו של הוזה יטה אוזנו,
אומר זאת, ולא אוסיף.

משורר בר-מינן

דרגשי הביקורות עולים ויורדים;
נדים הם מטה מעלה, ושוב מטה - ושוב מעלה.
מחבלים בספרי הכתובים, בכל דורות היצירה.
את יצירתו של המשורר - דנו.

וכעת אין זה עוד מן הנמנע.
הכרוב הנורא אותו רואה בהבזק האור.
ואת זה, הפחות נורא, גם אותו רואה בהבזק האור.
עליהם, הגדות "אמת" דוברו בפי תושבי המקום, ההוא,
ולא חסרו, ולא יופרכו.

ברגעי אובדן הבעלות על יצירת הבשר ודם
המתהלך בין אותם כרובים.
אותם מלאכיי סיפורי המדע הלא-מוכח.
יתגלו ויתפרסמו כתביו:
הנוראים
והפחות נוראים.
כי משורר בר-מינן הוא.
ובשמו נחתמו כתביו מטה.

ויריעו כל טרופיי הגדות האמת
"היידד למשורר, היידד!"

השלושים באפריל

הכלי ההורג, ההוא, שנותר לעד. לא ברא
ולא נמחה; יכול הוא ליטול תקוותיהם
של אחרים, של אותם שכונו "לא-אני".

וברבות הימים המנובאים והכדור חדל
מלהקיף את כדור המימן הגדול.
יהיו האומרים: "האדם הנוטל את חייו
ביריה - מקדש את חייהם של אחרים,
על פני אלה שלו"

אך לא כך הדבר
במקרה מסוים זה.